אודות


טקסט של זאב בר סלע לקטלוג של לנה זידל: שברון לב העיר, 2012



זאבים /
זאב בר סלע


זאבים... כשמציגים אותם במופגן ובכמויות כאלה ובעקשנות כזאת, גם הצופה התמים יתחיל לחשוד שזה לא סתם מקרה! האמן מנסה להצביע על משהו... נשאלת רק השאלה: על מה, בדיוק? לתסכולנו הרב, אי אפשר להשיב על כך תשובה חד–משמעית, שהרי פניו השונים של סמל הזאב רבים מדי. למשל, הזאבה הקפיטולינית, איש–הזאב או עבודות המחקר הפופולאריות הוסקות בחיי להקות זאבים, פרי עטם של חוקרי עולם החי, בני–זמננו ממש... מלבד זאת - יש כאן זאב בודד, סמל למי שנמצא מחוץ לכלל או סמל לכוחה של הרוח. אבל בסופו של דבר, הסמל הראשון, המוקדם מכל, הוא סמלו של חסר הרחמים, של הטורף האכזר. בימי קדם אפילו נמנעו מלכנותו בשם. וברומא העתיקה היה פתגם, Lupus in fabula (זאב המעשייה), והכוונה היא שאין להגיד דבר בטרם עת, לא על האסונות ולא על חוסר המזל, כי הדובר עלול להמיט אותם על ראשו, ממש כשם שאותו מסכן רומאי רק הזכיר את הזאב בשמו והנה הוא כבר כאן.

 



כפת הסלע 1, 2006, פסטל יבש על נייר, 108X230, צילום: מיכאל עמר


אותו סיפור מעשה ראוי לציון גם כי המלה lupus - אינה מילה רומית, אלא סָבּינִית. הרומאים חטפו אותה משכניהם, כדי שלא לכנות את הזאב בטעות בשמו האמיתי, והוא - luqus. כך הם התחמקו בדקדקנות רבה מכוח הפיתוי שבהגיית שמו, עד שלבסוף, המלה הרומית המקורית בשפת אמם אבדה לחלוטין. גם העמים האחרים אינם טובים מהם. המלה האנגלית wolf, או המלה הרוסית волк [ווֹלְק] - הן בכל זאת אותו ה-luqus, אבל הוא מוצפן. הצופן פשוט מאוד, כי הצלילים החליפו מקומות: במקום הצליל LWK בא הצליל WLK. אבל הזאב הטיפש לא יצליח לנחש זאת בשום דרך. הוא לא יבין שמדברים עליו! אבל ישנם גם הקשרים כלליים אפילו יותר מאלה - התרבות והטבע, שממקמים את הזאב בתחום הטבע. הטבע הפראי, היער והערבה הם משכנו. זאבים לא מטיילים להנאתם בערים...


ואילו בעירה של לנה זידל, הם מטיילים בכל מקום. הם ברחובות ובמצבורי האשפה, בתחנות הדלק, על הגגות ובכל המקומות הקדושים. והם גם בודדים, לבדם. אבל בעיר הזאת אין בני אדם. לאן הם נעלמו, בכל זאת? התשובה מגיעה חיש–מהר: עידן בני האדם הסתיים. אחרית הימים, האפוקליפסה התרחשה אתמול. הבתים נשארו פה יחד עם החפצים והאשפה לסוגיה, והאנשים - נעלמו. הגיעה שעת הזאב. בא זמנם של בעלי החיים האמיצים מכולם. הזאבים בתמונותיה של לנה זידל ממש לא מפחידים, וכמעט חביבים. לפעמים הם מזכירים אפילו גורי זאבים אשר גורמים למבקרים בגני החיות להתמוגג כל כך. אין לפחד מהם, ואין מי שיפחד. ובכל זאת, טעם האימה הנלווה לא נמוג והוא אינו בר–הכחדה. מנין בא? אין כאן דם או גופות, וגם פטריות אטום לא נראות בציורים האלה...האימה טמונה בכך שאישה היא זאת שציירה את הכול. ההחלטות העיקריות בעולם שלנו מתקבלות בידי גברים. הם משלמים תמורת הזכות הזאת בלחימה ובהגנה על הנשים. זאת היא חובתו של הגבר. והעולם? ריק מאדם. ולכן לא הצליחו במשימתם. זאת אומרת שהגברים בגדו ובכך “מכרו" את הנשים. כיצד? מדוע? - אין לדעת. וזה גם לא משנה דבר. ומהו הדבר החשוב? האמנית לנה זידל רואה את העולם המתואר בתמונותיה כמשמעותי ביותר. כן. זהו עולם ללא בני אדם. אבל, בכל זאת, זה עולם שנוצר בידיהם והתמלא בדברים רבים ושונים... דברים וחפצים שהושלכו... המופלא מכל הוא שמה של הסדרה. לא קוראים לה “זאבים“ ולא “אפוקליפסה"... הסדרה נקראת כל המקומות קדושים.


אפשר לראות כי רבות מן העבודות בסדרה מכילות מקומות בירושלים המקודשים לשלושת הדתות: כיפת הסלע, הכותל המערבי, כנסיות העיר העתיקה... ולראשונה נוסף אליהם גם המנזר יוצא הדופן בעמק המצלבה. במקומות קדושים אלה, האמנית לא חוסכת בצבע הזהב. אותו הזהב מכסה גם את תחנת הדלק פז. למעשה, התחנה מוזהבת כפליים, כיוון ש"פז" משמעו  זהב מובחר. אם כך, מהי משמעותו של הזהב בעבודותיה של זידל? חילול קודש או אירוניה? אולי העדר הרגש הדתי או חוסר ההתחשבות בדת?

 


זאבי הבשורה ( חניה מול שער שכם ), פחם, פסטל יבש וצבע זהב תעשייתי על נייר 43X110
, צילום: מיכאל עמר


לא. זה סימן וסמל לכך כי שם הסדרה דו–משמעי. המקומות הקדושים נושאים את המשמעות שהורגלנו אליה. אלה מקומות פולחן (בתי–כנסת, כנסיות, מסגדים וקברי צדיקים)... ואילו כאן, על גבי הציור, כל המקומות שהאמנית תיעדה - קדושים הם. למשל מראה חנייה ריקה מאדם, מול שער שכם. זאבים לבנים יושבים או שרועים על גגות כלי הרכב. הם מסתכלים בנו מבעד לרשת הברזל. על הגדר תלוי שלט בערבית: “לאט - זה טוב; מהר - זה רע“, שפירושו: תמהר באיטיות. ובעברית, אותו ביטוי נשמע אף חריף יותר: “החיפזון מן השטן“. שם העבודה הוא: זאבי הבשורה, ואם לתרגם את המילה בשורה ליוונית - הרי זהו האוונגליון. אין באף אחד מארבעת כתבי האוונגליון הקנוניים זאבים–מלאכים. לא נמצא שם כאלה. ובכן, אם כך, לפנינו האוונגליון החדש - האוונגליון החמישי. ככל הנראה האוונגליון החדש יכתב בערבית, אם לשפוט את הדברים לפי השלט התלוי על הגדר שבתמונה. מודעות ושלטים הם מרכיב שגרתי בנוף העירוני, אבל בעבודותיה של לנה זידל הם שופכים, אור זר ומוזר על המתואר בתמונה. למשל בשלט: “אביזרי רכב“, עם הכתובת "רחוב האומן" שמרמז על ההקשר האמנותי.


בתמונה אחרת מופיע השלט: אמנות המיזוג, או במילים אחרות, בני האדם נעלמו, ואילו האמנות - נצחית.




ספרינג, פסטל יבש על נייר 108X230
, צילום: מיכאל עמר

 

בעבודה אחרת, פחית ריקה של Spring מונחת ליד שלולית. ככל הנראה זוהי שלולית אביבית. לצידה מתגלגל בקבוק פלסטיק ריק של מי עדן. ואם נתבונן הלאה אפשר לראות גדרות תיל, חפצים זרוקים, ערימת צינורות מלוכלכים וזאב. כך נראה גן העדן. הזאבים נכנסים גם למקומות נעימים יותר. למשל, לחצר עם עצים, וספות נוחות... שלוות עולמים. רק משום מה בד כחול נופל מעל הספות. האם הבד הנושר הוא מסך? אם כן, מה שנגלה שלפנינו אינו מצב אידילי, אלא תפאורת תיאטרון עם עצים מתים  - החצר הזאת אינה חצר, אלא מיזנסצנה בהצגה שאף פעם לא תוצג עד סופה, או אולי אלה הם השמיים שהתמוטטו אל הארץ? הזאבים משוטטים ברחובות ליליים. אין כאן איש, חלונות הבתים שחורים ומתים, והפנסים דולקים. אולי שכחו לכבות אותם. אולי לא הספיקו. ואולי לא נותר מי שיכבה. הקורא באוונגליון היה אומר: “והאור בחושך זרח, והחושך לא ישׂיגוֹ“... אך אין בכך נחמה; האור אינו נחוץ לזאבים.

המקום שהאמנית מרבה להתבונן בו הוא המנזר בעמק המצלבה. תשומת הלב הממוקדת הזאת ברורה ולנה זידל היא האמנית הישראלית הראשונה שהתבוננה בו כל כך בפרוטרוט. אך מבטה הוא תמיד מבט מלמעלה. על כל פנים, היא לא מביטה נמוך יותר מקו הגג - הזיקה שלה למקום לא התפתחה לכדי תחושת מעורבות של ממש.



בנין ג´נרלי - II, פסטל יבש וצבע זהב תעשייתי על נייר 43X110, צילום: מיכאל עמר

גג נוסף - גג בניין ג´נרלי, כפי שמכנים אותו בירושלים, שנבנה בזמנו על ידי חברת הביטוח ASSICVRAZIONI GENERALI. בבסיסו של פסל האריה המכונף מופיעות הספרות: MDCCCXXXI. זוהי שנת 1831, השנה בה נוסדה החברה. הפרט היחיד שמצביע על תאריך הבנייה חבוי במלה הכתובה באופן משונה: ASSICVRAZIONI (האותיות הרומיות CV החליפו את CU באיטלקית) - מסתבר שמדובר בעידן הפשיסטי של מוסוליני שהבטיח לאיטלקים שהם לא נבדלים כהוא זה מן הרומאים העתיקים. תשוקתו העזה של מוסוליני לא התממשה: לצידו של האריה המכונף ניצב זאב ולא הזאבה הקפיטולינית. מצדו האחר של האריה ניצב דגל ישראל וזאב נוסף שקופץ מהגג. אך מה נמצא מתחת לגגות? נפרשת שם האדמה המרוצפת העירונית - הרחובות והבתים שברחובות הנמשכים ומתרחקים, ומאחוריהם, בקצה העיר - המזבלות. האם גם כאן יש מקומות קדושים? 

בתמונה אחרת מוצגת צומת ובה דחפור וסביבו מכוניות ריקות ועזובות. במקום אחר, במרכז הכיכר ניצבת יצירת אמנות מטעם מחלקת שיפור פני העיר: ערוגת דשא ועליה עיצבו מלבנים צורת מגן דוד המכוסה בשקי חול וחומרי בניין. הבתים, המזבלות, הגדרות והמכוניות הריקות והנטושות... הייתכן שזה כל מה שהשארנו מאחורינו? גרנו בירושלים וחשבנו שאי אפשר בלעדינו. והעיר לא גרה בתוכנו ולא איתנו, אלא על ידנו. היא כמו האדמה. כמו אדמת הקודש שקדושתה היא שלה בלבד ולא מפני שמישהו מאמין במשהו... אנחנו מסוגלים לחשוב גם כך... אך מה רצתה להגיד לנה זידל? המפתח להבנת תמונותיה מוזהב.


זהב הכיפות והפז של תחנות הדלק - פירושו שכל מקומותיה של ירושלים קדושים הם. החפצים שזרקנו קדושים גם הם, וכל זאת בשל היותנו קדושים. גם אנחנו וגם ירושלים. אנו לא קדושים כי החלטנו להיות כאלה. החליטו זאת במקומנו. ואין דרך לבטל ההחלטה, גם אם ניילל כזאבים... 
ואחר כך בני האדם חזרו אל ירושלים, צעד אחר צעד.




מזרקת האריות, פחם וצבע זהב תעשייתי על נייר 150X490
, צילום: מיכאל עמר

תחילה אפשר לפגוש את העיר ליד המזרקה. הצעירה כלילת היופי מעמיקה להתבונן בפניו של האריה השומר על המזרקה. גם הזאב כאן. הוא יצא מתחת לזרמי המים של המזרקה והמים ניתזים טבעות-טבעות מעל פרוותו כשהוא מתנער. המאמין באגדות היה רוצה לחשוב שהקללה תפוג עכשיו והזאב יהפוך לעלם חמודות, אבל הסיכוי קלוש - כי היא, כלילת היופי, אינה מביטה בו.

בני האדם הולכים ומתרבים ואז מתגלים דגים שוחים בשמי ירושלים. ואילו האנשים לא מבחינים בהם. הם עומדים בנחת במעבר החצייה ולא מבינים שסוף העולם שוב הגיע. הפעם מדובר בתסריט הראשוני מכולם - המבול. מי המזרקות הציפו את העיר. הכול צלל באלֶם הדגים.



י-ם, פחם וצבע זהב תעשייתי על נייר 150X495
, צילום: מיכאל עמר

שבע נשים שותקות עומדות בקרן הרחוב. כל אחת מהן מתבוננת בכיוון משלה. כמה מהן הסתובבו ומפנות את גבן ואחרות נראות רק בפרופיל... וכולן - אישה אחת. כולן אישה אחת - לנה זידל. מדוע ישנן כל כך רבות ממנה? אולי בגלל שסדרת הזאבים באה אל סופה ואנחנו מתבוננים בסדרה הבאה אחריה ושמה: שברון לב העיר.

שמה של הסדרה השנייה דו–משמעי, ממש כשם הראשונה. אין לערים לב, אלא מרכז, ואת המרכז הרי אי אפשר לשבור. ובכל זאת, הרי אנחנו נמצאים בירושלים, מקום שבו כל דבר אפשרי. גם סוף העולם כבר מאחורינו. האנשים שבים לנוע ועמם המכוניות... אבל העיר הזאת נראית משונה. היא נחתכה פלחים–פלחים. כיצד זה קרה? לשם מה? מפני שאין דבר שמתרחש מבלי להותיר זכר. לאחר שהעולם נחרב פעם אחת, הוא לא ישוב לעולם להיות מה שהיה קודם. אפשר להדביק את חלקי הספל השבור, אך הוא לעולם לא ישוב להיות שלם. האדם שנותץ לרסיסים לא ישוב לקדמותו, וכל חלק ממנו יביט לכיוון אחר.

 

האמנית, לנה זידל, נשברה יחד עם העולם ולא סלחה לעולם על מותו, לא לגברים על בוגדנותם ולא לליבהּ-שלה אשר נשבר.

זאב בר סלע, סופר, בלשן וחוקר ספרות, נובמבר 2011, ירושלים
מרוסית: דוד קריקסונוב


 

אורית מור, חנה קופלר, 2019

רינה גנוסוב 2019

לנה זידל, 2018

יוסי וקסמן 2018

שוש אברבוך 2018

שוש אברבוך 2017

גדעון עפרת 2017

אלחנדרה אוקרט 2017

לנה זידל 2007-16

פרס ש. איש שלום 2015

עודד זידל 2015

גדעון עפרת 2013

אלברט סויסה 2013

קרין לויט הארץ 2013

יונתן אמיר 2012

זאב בר סלע 2012

שוש אברבוך 2008

זאב גולדברג 2007

מוניקה לביא 2006


כל הזכויות שמורות לנה זידל 2008-2019
עיצוב ובנית אתרים מועלם גלית