תרגומים

כְּשֶׁגֶּבֶר הוּא בְּצֶלֶם גְּרוֹבְּמַן /  גלעד מאירי / אחרית דבר 
מתוך ספר השירה של מיכאל גרובמן החירות מגיעה ערומההוצאת קשב לשירה, 2013

"הוּא הַגִּבּוֹר הַנַּעֲרָץ הַפְּלָנֶטָרִי
אַקְטִיבִי, קְרֵאָטִיבִי, פּוֹפּוּלָרִי"
                            מתוך שיר 762

undefined

גלעד מאירי, ערב השקת הספר החירות מגיעה עירומה, חנות תולעת ספרים, תל אביב , יוני 2013, צילום: ליאוניד זייגר.

מיכאיל גרובמן ( 1939 ) הוא אמן ומשורר הפועל מסוף שנות ה־ 50 של המאה ה־ 20 . יצירתו האמנותית הוצגה בתערוכות רבות בישראל וברחבי העולם וזכתה להערכה רבה. יצירתו הספרותית אף היא זכתה בהכרה הראויה בארץ הולדתו, רוסיה, ברית המועצות לשעבר, אולם הקורא העברי טרם נחשף לעָצמתה של יצירתו. לכן היָזמה של המתרגמת והאמנית, לנה זידל, והעורך והאמן, בן זוגה, עודד זידל, להוציא לאור ספר שירים בעברית של גרובמן היא צעד משמעותי בדרך להבנה ולחשיפה של מכלול שירתו של משורר חשוב המתגורר ויוצר במקומותינו.

שירת גרובמן המוצגת כאן שייכת לפואטיקת הבמה (פרפורמנס) האופיינית לתרבות־הנגד בברית המועצות. זו פואטיקה תקשורתית המתאימה למעמד של קריאה מול קהל הודות לחריזה, לפואנטה ולהומור. זו שירה שביקשה לבטא את התשוקה לחופש הפרט — פוליטי, רעיוני, לשוני, מיני וכדומה. מאפיינים אלו ואחרים, כגון זעם, פרובוקטיביות, חספוס לשוני ועוד דומים לאלו של פואטיקת הביט האמריקאית (למעֵט החריזה), אשר היא בת זמנה של תרבות־הנגד בברית המועצות.

בחרתי להתמקד כאן בתיאור מאפיינים מרכזיים של שירת גרובמן, אשר שילובם יוצר יחדיו בסיס איתן לפואטיקה שלו: האוונגרד, האגו של הדובר והאנטי־ בנלי. יש חוט מקשר המחבר בין מאפיינים אלו והוא הומור, לרוב גרוטסקי ולעתים פרודי, אשר מעניק לפואטיקה של גרובמן תקשורתיוּת, חן וּוירטואוזיות. לכן, ההתייחסות להומור כאן היא רוחבּית.

הקורא הישראלי של שירת גרובמן עשוי לחוש במוטיבים פואטיים הקיימים בשירת דוד אבידן, למשל, נרקיסיזם, עתידנות, הומור ועוד, אשר חלקם מקורם בהשפעות פוטוריסטיות )מודרניסטיות( וביטניקיות (פוסטמודרניסטיות). גרובמן ואבידן היו חברים קרובים וגרובמן אף תיאר אותו ישירות בשירו (ראו: שיר 616 , עמ´ 55 ). די בשורות שיר אלו של גרובמן על מנת לחוש בדמיון בין הפואטיקות: "מִ י כָ אִ י ל גְּ ר וֹ בְּ מַ ן/מַדְרִיךְ/ צִיוִילִיזַצְיוֹת חוּצָנִיּוֹת" ("שיר ויזואלי", עמ´ 63 ) או "כְּשֶׁגֶּבֶר הוּא בְּצֶלֶם גְּרוֹבְּמַן מִיכָאִיל/ חָזָק, אַמִּיץ, פָּעִיל־יָעִיל// הוּא הַגִּבּוֹר הַנַּעֲרָץ הַפְּלָנֶטָרִי" (שיר 762 , עמ´ 7). לשם המחשה, שורה משיר של אבידן, "השני אחרי הראשון": "אֲנִי כְּסוֹפֵר// הַשֵּׁנִי־הֲכִי־טוֹב אַחֲרֵי עַצְמִי" (ספר האפשרויות — שירים וכו´, 1985 , עמ´69).

שורשי הפואטיקה של גרובמן מצויים בין השאר בשני סוגי אוונגרד, המודרניסטי והפוסטמודרניסטי. אין זה מפתיע כי הרי גרובמן החל לפרסם שירה בשנות ה־ 50 של המאה הקודמת, בדיוק בקו התפר ההיסטורי בין שני סוגי האוונגרד הללו. לכן שירת גרובמן היא תוצר פואטי־היסטורי של תקופתו, כמו שירת מקבילו הישראלי מבחינה פואטית־היסטורית, אבידן.
ההבדל הגדול והחשוב בין האוונגרד המודרניסטי לאוונגרד הפוסטמודרניסטי הוא במעורבות הפוליטית (Bertens 1991).

הפואטיקה ההיבּרידית והקרנבלית של גרובמן היא בעלת להט מהפכני, אלא שהמהפכנוּת שלה איננה משרתת קו מפלגתי ממסדי קומוניסטי, אלא אג´נדות אוניברסליות של תרבות־הנגד. האליטיזם המודרניסטי של גרובמן נמהל עם מגמות פופואטיות (פואטיקה בעלת זיקה לתרבות פופולרית; מאירי 2010) ברוח שנות ה־ 60 של אהבה ואחווה. לדוגמה, הדובר מתאר את עצמו כאליטיסט: "אֲנִי הַקְּלָסִיקוֹן/ הָעוֹלָמִי הַיָּדוּעַ" (שיר 632 , עמ´ 18 ). אמנם, יש בתיאור זה ממד של הומור עצמי ביחס לאגו של המשורר, אולם עדיין הדובר מזהה את עצמו כחלק ממורשת קלסיציסטית גבוהה וחשובה הרחוקה ברוחה מזו הפופולרית. במקביל, שיר 324 (עמ´ 15 ) הוא שיר מחאה היוצא נגד האחד במאי, קרי, נגד אחד מסמלי ההזדהות של האוונגרד־המודרניסטי הקובופוטוריסטי. השיר רומז לסיסמה של ילדי הפרחים, "עֲשו אהבה — לא מלחמה", אשר מהדהדת את אחד מערכיו ההומניסטיים של האוונגרד־הפוסטמודרניסטי, שלום עולמי. לצד מגמות אוונגרדיות היברידיות אלו, הפואטיקה של גרובמן מקיימת גם מתח היברידי נוסף והוא בין האוונגרדי ללירי. זו ליריוּת צבעונית המעוצבת על גבול הסוריאליזם, הסימבוליסטי והמאגי והיא מהדהדת את סגנונו של גרובמן הצייר. ממד לירי זה בא לידי ביטוי יותר רחב בשירתו המוקדמת, אולם גם בשירתו המאוחרת יש ביטוי לאותה שפה פיגורטיבית אינטנסיבית. ההכלאה בין האוונגרדי הדינמי ללירי השלֵו יוצרת מתח ניגודים טעון המבטא בין השאר גם באופן סמלי כמיהה רוחנית לאחדות ניגודים. ספר תרגומים זה פורשׂ במה יחסית קטנה לתופעות הליריות הללו, אולם דוגמה זו ממחישה את אופיו  של הלך הרוח הלירי בשירתו, אשר משלב בין שלווה לדינמיות: "אֲנִי צוֹעֵד וּמַקִּישׁוֹת רַגְלַי/ בַּשְּׁבִיל הַמְרֻצָּף בִּלְבֵנִים/ אוֹרוֹ שֶׁל יוֹם זוֹרֵחַ מֵעָלַי — / גְּוָנִים שֶׁל צְהֻבִּים מְעֻדָּנִים" (שיר 621, עמ´ 69).

הדובר בשירי הספר מעוצב על ידי נקודת מבט אינדיבידואליסטית של אני בגוף ראשון בעל אגו גברי, צעיר, כוחני, הרואי, דינמי, גדול וצונן ( ;cool ראו: "אֵינִי מֻטְרָד אֲפִלּוּ לְדַקָּה מִזֶּה שֶׁמֵּת", שיר 708 , עמ´ 19 ). הדובר מעוצב כאני שירי היברידי של נביא־ ליצן המשלב בין נמוך לגבוה, בין נביא לגיבור תרבות.

מעניין לציין שמאפיינים אלו דומים לאגו השירי של הדובר בשירת אבידן. האגו של הדובר הגרובמני חוגג את מיומנויותיו ועצמאותו בגאווה, בצהלה וללא בושה. זהו אגו גדול וגודלו מכתיב בהתאם את הקול הפואטי המז´ורי של גרובמן. האגו של הדובר הוא כל יודע במובן האליטיסטי והמודרניסטי של המילה ומבקש אחר חירות מלאה של הדעת, הגוף והמבע. טיפוח האגו מעורר את המתח בין סדרי עדיפויות: האם השאיפות הנרקיסיסטיות קודמות לקידום האג´נדה הפוליטית )כמו שאנו רגילים לראות בהתנהגותם של פוליטיקאים(? לכן לא ברור האם השיר נועד לפאר את המשורר או לבדר בלבד או לשנות עולם או שמא גם וגם? אופציה פרשנית אחרת היא שהאגו הגרובמני מייצג את האגו האוניברסלי באשר הוא ולכן זהו אגו המבקש לקדם אף את הזכויות של זולתו.

האנטי־בנלי הוא מאפיין של פואטיקה המבקשת לחדש ולהתנגח עם השגרתי, המסורתי והמוּכּר. האנטי־בנליות בשירת גרובמן לרוב מאופיינת בהומור גרוטסקי ו/או פרודי מדהים, מזעזע ופרובוקטיבי. מטרת ההומור היא לשחרר את האדם מכבליו ו/או להעביר את המסר הפוליטי, החברתי והקיומי באופן המשכנע ביותר, כאמצעי ביטוי רטורי. בהחירות מגיעה עירומה יש ביטוי לממד זה בעיקר באמצעות ניפוץ טאבויים מיניים, למשל, יחסי מין מחוץ לנישואים (שיר 614 , עמ´ 43 ) ובין ילדים (שיר 681 , עמ´ 11 ) ועוד. ההומור בסיטואציות הפרובוקטיביות הללו מרכּך את האמירה המחוספסת ובו זמנית מניע את השיר בנדנדה בין רצינות לחוסר רצינות, בין משמעת להדוניזם, כשיקוף לחיפוש אחר שיווּי המשקל הערכּי המדויק. לדוגמה, שיר 749 (עמ´ 28 ) מתאר משגל של הדובר עם זונת הכפר ( ראוי לציין שבמקור לא מדובר בזונה, אלא באישה קלת דעת). מהגיגי הגבר ניתן ללמוד על הצורך שלו בלגיטימציה למעשהו באמצעות הזדהות פרודית עם ישו: "יָדַעְתִּי, כָּךְ גַּם יֵשׁוּ הַטָּהוֹר/ זִיֵּן אֶת מַגְדָּלֶנָה בַּכִּנֶּרֶת". הדובר, אשר שוכב שרוע "שִׁכּוֹר בְּתוֹךְ הָאשֶׁר הָאָסוּר" נע בטלטלה המְענה בין הצורך בסיפוק מיני לבין מוסריות.


על התרגום

החירות מגיעה עירומה הוא ספר שיריו הרביעי של גרובמן, והשני בעברית (הראשון היה בארץ שחורה שחורה, כרמל, ירושלים 2005). שני ספרי שירתו האחרים פורסמו ברוסית (מחברות מלחמה, לוויתן, ת"א 1992 ; שמים אחרונים, NLO , מוסקבה 2006). המקור לשם הספר הוא קולאז´ של גרובמן, המבוסס על ציטוט של המשורר הרוסי ולמיר חלבניקוב (1922-1885).

החירות מגיעה עירומה מכיל 30 שירים, שרובם נכתבו ב־ 20 השנים האחרונות בתל־אביב. ראוי לציין כי אף על פי שמדובר בקובץ תרגומים צנום יחסית, בחירת השירים לספר ממחישה לקורא העברי מהלכים משמעותיים בשירת גרובמן. הספר מחולק לארבעה פרקים, המייצגים מוטיבים מרכזיים בשירת גרובמן. המבחר העברי הראשון משירי גרובמן, בארץ שחורה שחורה, קיבץ 48 שירים, רובם תרגומים.המבחר מכיל 32 שירים בתרגומה של מאיה בז´רנו ותרגומים אחרים של אמיר אור, משה בן שאול, לאה האן, מאיר ויזלטיר, רפי וייכרט, רוני סומק ואשר רייך. בספר גם שבעה שירים שנכתבו על ידי גרובמן במקור בעברית.

שירי גרובמן מפורסמים אגב ציוּן מקום ותאריך היצירה ולרובם אין כותרות, אלא מספרים, וגם אם יש כותרות, גם אז השירים זוכים למִספּוּר. נתונים אלו מסייעים לקבוע שרק בתרגומי בז´רנו מובאים מספר קטן של שירים מוקדמים שנכתבו במוסקבה, אך שאר השירים בארץ שחורה שחורה נכתבו בישראל ורובם בין השנים 1980 – 2000 . למעשה, עד עתה קרוב למחצית מסך כל שיריו נכתבה בהיותו מתגורר בברית המועצות, קרי, עד 1971 , השנה שבה עזב את עיר הולדתו, מוסקבה, והשתקע בירושלים עד למעבר לתל־אביב בשנת 1983 שבּהּ הוא מתגורר כיום.

חמישה שירים, אשר פורסמו בבארץ שחורה שחורה, מובאים כאן בתרגום חדש ( 616 , 632 , 669 ,372 , 681 ). זו הזדמנות לציין את ההבדל העקרוני בין תרגומי בארץ שחורה שחורה לבין החירות מגיעה עירומה והוא ההקפדה בתרגומה של זידל על חריזה סדורה הקיימת לרוב במקור לעומת תרגומי בז´רנו המעוצבים בחריזה חופשית )יש לציין את תרגומיהם המחורזים של אור וּוייכרט כיוצאי דופן(. אמנם, כאשר גרובמן כותב שירה בעברית אין הוא בדרך כלל מקפיד לחרוז, אולם זו כנראה אינדיקציה למורכבות של המעבר מרוסית לעברית ולאו דווקא לשינוי מהותי בפואטיקה שלו. מכל מקום, הבדלי התרגום בין שני ספרים אלו מעשירים את השיח הספרותי הישראלי. הם מאפשרים לקורא העברי התנסות בשתי חוויות קריאה שונות של פואטיקה אחת והנאה מהגיווּן האסתטי. אבקש לציין שהקריאה בשני ספרי התרגומים יוצרת לעתים תחושה של שני משוררים שונים. אחת הסיבות לכך היא שהחריזה מדגישה את מאפייני הראשוניוּת הילדיים וההיוליים של שירתו, ההעזה, הארוטיקה וההומור, אשר מעצבים בדרך כלל אווירה של קלילוּת פרחחית; לעומת זאת, החריזה החופשית בשירתו מטשטשת במשהו את השיר הפרוע באמצעות דיוק סמנטי, אשר מקורו בנאמנות למקור ובעיקר לשפה הפיגורטיבית העשירה של גרובמן. עם זאת, השילוב בין הקרנבליות של גרובמן לבין חריזה סדורה מעצבת קלות דעת מטרידה, אשר החרוז החופשי מעדן. לבסוף, השאלה מה הגישה המתאימה יותר לתרגומי גרובמן, עם חרוז או בלעדיו, נשארת כאן פתוחה להכרעת הקוראים.

החירות מגיעה עירומה הוא מבחר תוסס של תרגומים איכותיים. התרגומים מתמודדים היטב עם מגבלות החריזה ומחלצים באורח פלא חירויות שיריות רעננות מתוך סורגי הצורה. הספר מעניק חוויית קריאה זורמת של שירה אנרגטית, בעלת רוח צעירה ומרנינה בצהלת החופש שלה. זו שירה שמורדת ברגשות האשמה ביחס לעונג. זו שירה חיונית, פורצת גבולות, בעלת תנופה, אשר חוגגת את האוטונומיות של הגוף והנפש בעולם ממסדי של סָדִים.

מיכאל גנדלב, ראשי, 2016

מ. גנדלב, שירים: 1-20

מ. גנדלב, שירים: 21-43

מ. וייסקופף, מי האבן

מ. גנדלב, אחרית דבר

ל. זידל, דבר המתרגמת

ל. זידל, המראה הכדורית

ביוגרפיה



מיכאל גרובמן, ראשי, 2013

מ. גרובמן, שירים: 1-15

מ. גרובמן, שירים: 16-30

ג. מאירי, אחרית דבר


כל הזכויות שמורות לנה זידל 2008-2017
עיצוב ובנית אתרים מועלם גלית