אוצרות

נאופוסטיזם? נאוסנט? תערוכה קבוצתית, גלריה אגריפס 12, ירושלים, 9 דצמבר 2021 - 28 פברואר 2022
אוצרים: לנה זידל, סשה אוקון. משתתפים: דורון אדר, מיכל אורגיל,מקס אפשטיין, דינה בליך, יוסי וקסמן, לנה זידל, עודד זידל, לאוניד זייגר, אליזבטה זיידנר, ריטה מנדס-פלור, שרה-נינה מרידור, גבי יאיר, מיכאל יחילביץ´, בוריס כץ, בן סימון, רונן סימן טוב

undefined

 

לקטלוג התערוכה "נאופוסטיזם? נאוסנט?"

http://www.lenazaidel.co.il/picsite/NEO-sentimentalists.pdf

 
 
שישה דמויים נבחרים מתוך "נאופוסטיזם? נאוסנט?". העבודות בתערוכה מלוות ברפרודוקציות מתקופת הסנטימנטליזם הקלאסי.מימין: ז׳אן-באטיסט-סימאון שרדן, כוס מים וקנקן קפה, 1761 (פרט)
משמאל: לנה זידל, זוג מס׳ 5, 2021, פסטל יבש על נייר, 65/55 (פרט)


מימין: אליזבת-לואיז ויז׳ה-לה ברן, דיוקן עצמי, 1782 (פרט)
משמאל: נטשה קוזנצובה, דיוקן עצמי, 2014, אקריליק על לוח, 50/30 (פרט)

מימין: אן וולאיר-קוסטר, אגרטל עם פרחים, 1781 (פרט)
משמאל: רות שרייבר, גן עדן, 2021, משי, פלסטיק, 120/60 (פרט)

מימין: יוהאן פש, דיון, המאה ה-18 (פרט)
משמאל: ריטה מנדס-פלור, בחצר בורהאן, בקעת הירדן, 2017, צילום דיגיטלי, 30/45 
(פרט)

מימין: היאסינט ריגו, לואיס הנרי, 1720 (פרט)
משמאל: בוריס כץ, אינטרוברט, אדמית, בניית יד, שריפה גבוהה, 57/50/43



מימין: פרנץ יואכים ביץ׳, נוף עם שביל לאמאוס, 1720 (פרט)
משמאל: בתיה רוזנק, רואים את הקולות, 2017, צבעי מים על נייר ברייל, 35/60/8



תופעת "נֶאוֹסֶנְט"

לפני כעשור, הבחנתי במגמה ההולכת ומסתמנת בזירת האמנות העכשווית: העבודות נטוּ יותר ויותר לנרטיביות, עמלנות, פיגורטיביות, ושמו דגש על רגשות אנושיים. במהלך השנים האחרונות, כתוצאה משיטוט בתערוכות רבות, שמתי לב שאופן הטיפול באובייקטים ויזואליים השתנה – גם טכנית וגם תמאטית. אופן הטיפול או "הגישה" הפכו למרוככים יותר, תקשורתיים יותר, מזמינים יותר לדו-שיח. קראתי לתופעה זו נאו-סנטימנטליזם, או בקיצור – "נאוסנט". נראה לי גם נכון שנטיות כגון אלה יכולות להיתפס כעוד גרסה מהפנים הרבות של הפוסטמודרניזם, אך מנקודת מבטי, הנאו-סנטימנטליזם הוא יותר הומני, פחות מנוכר ופונה אל הצופה בגובה העיניים. (1)

תוך כדי התבוננות במגמה זו, הנבחנת בתערוכה הנוכחית, גיליתי הדהוד או סוג של קרבה בין מאפייני הסנטימנטליזם הקלאסי לבין זה החדש. הסנטימנטליזם הקלאסי נולד והתפתח באירופה בין שנות ה-20 לשנות ה-80 של המאה השמונה עשרה, כתגובת נגד לתופעה של ייצור המוני ומכניזציה. תהליך היווצרותו היה הדרגתי והרמוני ולא היה מלווה בהתנגדות מיליטנטית לקידמה. נציגי התרבות של התקופה: אמנים, מוזיקאים, סופרים ופילוסופים לא הפגינו את התנגדותם לתיעוש, אלא להפך, שאפו לאזן את התהליך על ידי הדגשת "המרכיב האנושי" בעבודתם. בין הנושאים שלהם היו עלילות מיסטיות, אלגוריות, טבע, סצנות מחיי היום-יום, ילדוּת, אהבה ומוות. יצירותיהם היו פיוטיות, רוויות רגש ולעתים אף גלשו לפאתוס. (2)


הסנטימנטליזם החדש, בדומה לזה הקלאסי, שם דגש על המרכיב האנושי והרגשי. ההבדל טמון בהגשה ובגישה. הסנטימנטליזם החדש מפעיל את הרגש כאמצעי להעברת מסרים, כחומר גלם אמנותי, ולא כ"מטרה" או מסר מרכזי. התחושות והרגשות מוצגות לרוב עם שמץ של ריחוק אירוני. אמני הסנטימנטליזם החדש מרבים לשלב בעבודתם אירוניה, קיטש, קרנבליות, לפנות להומאז´ ולציטוטים ובאמצעותם להרחיב ולהעשיר את הדיאלוג עם אמני העבר. לצורך המחשת הדיאלוג הנ"ל, העבודות בתערוכה מלוות ברפרודוקציות מתקופת הסנטימנטליזם הקלאסי.

הסנטימנטליזם החדש, כמו זה הקלאסי, צמח והתפתח בצורה טבעית-הרמונית, ללא ביטויים מיליטנטיים, על רקע השטחה דיגיטלית וניכור, ללא התנגדות לקידמה טכנולוגית, אלא הדגיש בעצם קיומו את חשיבותה של תפיסת העולם הסובייקטיבית וכל הקשור בה. בתקופתנו המעורערת, בעידן נגיף הקורונה, הסגרים והבידוד, דווקא הסובייקטיביות העמוקה והמסר האישי במובהק – הם אלה הניצבים במישור הקדמי, הופכים לבעלי ערך ולמקלט – הבלעדי כמעט – לא רק עבור האמנים, אלה דומה שגם עבור כל מה שמתקרא "תרבות" בכלל. (3)


התערוכה הנוכחית מהווה מעין ניסוי, הבוחן את נוכחות רוח הנאו-סנטימנטליזם בשדה האמנות הישראלית העכשווית. האם אכן קיימת מגמה כזו? האם ניתן לקרוא לה: "נאו-סנטימנטליזם"? או שמא, הרבה יותר מתאים לקרוא לתופעה המסתמנת בשם האירוני: "נאוֹפּוֹסְטיזם", כפי שטוען האמן ושותפי לאוצרוּת בתערוכה זו, סשה אוקון, במאמרו "מסר ברוח הזמן"?

לנה זידל



1). פוסטמודרניזם הידרדר באופן בלתי הפיך לכיוון התופעה הקרויה בשם המדבר בעד עצמו: "פוסט-הומניזם" (Post-Human).
     נאו-סנטימנטליזם מציב אלטרנטיבה לתופעה אנטי-הומנית זו ופונה ל "אנושי". (קראו את מישל וולבק, "אפשרות של אי").

2). אמני הסנטימנטליזם הקלאסי: ז´אן-בטיסט שארדן (Jean-Batist Chardin), אן ולייר קוסטר (Anne Vallayer-Coster), 
     ז´אן-אטיין ליוטאר (Jean-Etienne Liotard), תומאס גיינסבורו (Thomas Gainsborough), אליזבט ויז´ה-לה ברן (Elisabeth-Louise Vigee-Le Brun),
     ריצ´רד ברומפטון (Richard Brompton), ז´אן-בבטיסט גרז (Jean-Baptiste Greuze), תומאס ג´ונס (Thomas Jones) ורבים אחרים.

3). אמני הנאו-סנטימנטליזם בעולם: דמיאן הירסט, ג´ף קונס, יאיוי קוסמה, קיקי סמית, אינקה שוניברי, ליליאנה פורטר,  ג´סיקה ג´קסון, בט´ קטלמן, ורד אהרונוביץ,
     שי אזולאי ורבים אחרים.



מסר ברוח בזמן


הנתיב המאוחד של הנאו-טְרדיציונליזם, המלווה בעושרן של מודיפיקציות אינדיווידואליות, מתקיים במהותו כרֶה-אונטולוגיזציה של אמנות, דרך לקיחת אחריות בפני תנועת הנעה-עצמית של החיים בדמותה של מסורת תרבותית המתקיימת בתוך סטרוקטורות מֶטא-טקסטואליות, המתבטא ביחס דכאוני ספציפי כלפי זרימת הזמן, המלווה בתחושת סכנה עוינת לגבי מהותו החמקנית והבלתי נתפסת, כי הרי הקומפְּרֶסיה הלשונית יכולה להשיג את מטרתה אך ורק על חשבון משאבי הסינקרֶטיזם המורפולוגי...


אוף... ועכשיו, אחרי שהשתכנעתם שיש ביכולתנו להמחיש בקלות טקסט אוצרוּתי למופת, בואו, למען הגיוון, נדבר כמו בני אדם – בכנות ובשקיפות. כי, כמו שנאמר: (1) Facile vero iucunda loqui. העניין הוא בכך שאנו האמנים נמצאים במצב איום, אם לא לומר – טראגי: במשך אלפי שנים היינו חלק אינטגרלי וחיוני של החברה... וחדלנו להיות כאלה.

למען האמת, אף אחד לא שם עלינו, ואיש לא זקוק לנו. לא מאמינים? אז בואו נניח שאמנים יפתחו בשביתה (לא חשוב מאיזו סיבה; נניח, כמו בכל מדינה מתוקנת, הם ידרשו שאחוז מסוים מתוך סך כל המבנים הציבוריים יכלול אלמנטים אמנותיים, כגון: פסיפסים, פרסקאות, ויטראז´ים וכו´). רק לצורך השוואה: דרישותיהם של אינסטלטורים במצב זהה, יסופקו קרוב לוודאי תוך חמישה ימים; דרישותיהם של פועלי נמל – תוך שבוע; דרישות הרופאים ועובדי המגזר הציבורי – עוד כעבור זמן מה; אבל איש לא יסב את תשומת לבו לכיוון האמנים. ובצדק. החברה לא זקוקה להם.

הרי, לפי הערתה המדויקת של סוזן סונטאג: "זמנים של הארות קולקטיביות חלפו בשלום ונותרו בעבר: נכון להיום, כל המוחות הגדולים, וכמו כן גם הסתומים הגמורים, הטיפשים והנבונים – כך או אחרת, כבר התבטאו ואמרו את דברם".(2) אמת ויציב. גלי הצונאמי, שעלו בעקבות המהפכה באמנות בתחילת המאה הקודמת, נסוגו לאחור והותירו אחריהם את הבוץ הפוסטמודרני עם תולעי גוויות ותנים זוללי פגרים. כן, כל אותם המכנים את עצמם: post, neo או new.

אז מה, אם כן, נותר לנו לעשות? הרי בינתיים, ובהתאם למהותה, החברה הצרכנית דורשת מאתנו משהו חדשני על בסיס קבוע, אבל מהיכן נשיג דבר שכזה? הרי כבר פתחנו את בטנו של הכריש וכבר הראינו את המפשעה של צ´יצ´ולינה... ועכשיו אנחנו, כמו נערות העובדות על הכביש, מוכנים לעשות כל דבר העולה על הדעת, כדי לזכות במעט תשומת לב. (אגב, מעניין מדוע חל איסור מוחלט על מכירתו של גוף האדם, – ולעומת זאת, את הנפש מותר למכור ללא הגבלה והיסוס?... סתם, הערת שוליים, מעין אתנחתא לירית). אבל אל נא תביישו אותנו בגלל האופי הזנותי שלנו. בסך הכול, אנחנו רוצים להיות. פשוט, להיות נחוצים.

אבל איך נוכל להשיג זאת? איך? למען האמת, המרשם הוא די פשוט: בעניינים שלנו, לפרוץ בלהק, סליחה – בקבוצה, תמיד היה קל יותר, מאשר להסתנן לבד. והקבוצה חייבת להצטייד במניפסט. מניפסט שמודיע (3) Urbis et orbis על הופעת הזרם החדש, שעד כה לא נשמע כמוהו (או כמעט לא נשמע כמוהו).

עכשיו מבטנו מופנה לכיוון הנאו-טרדיציונליזם, ממנו התחלנו את הטקסט המלומד שלנו. מה יקרה אם נפנה אל רגשות אנושיים? מה אם נקרא לתוצרת שלנו בשם נאו-סנטימנטליזם? נדמה שהזרם הזה כבר הסתמן בספרות, אך באמנות – לא לגמרי. זוהי הזדמנות להתפרס על חלקת זהב. במבט חטוף – אלה הם פני הדברים, אך הרהרנו בדבר והגענו למסקנה, ש "neo" זה קצת נדוש, "Post" קצת נמאס; ולגבי ה"new", רק בינינו, הרי הוא למעשה: לחלוטין לא "new" ! אך לא ולא, כלומר כן (או בכל זאת – לא?), הפתרון חייב להיות רדיקלי! נכון לכל עת. לכן, אנחנו מכרזים בחגיגיות על לידתו של הזרם החדש והאולטימטיבי: נֶאופּוֹסְטיזם.

נאופוסטיזם, שהוא בו-בזמן גם neo וגםpost , מכיל בתוכו הכול: כל מה שהולך לקרות בעבר, וכל מה שכבר קרה בעתיד. הנאופוסטיזם – אוניברסלי כמו מעבּד מזון, שימושי ונוח כמו נעליים בלויות, הוא אלגנטי כמו רולס רויס (או סטיינווי – לבחירתכם).

הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט העיר בזמנו, שהוגה דעות הופך להוגה דעות רק במידה שהוא מתעמת עם העידן שהוא חי בו. זוהי מחשבה לא רעה, אבל היא תמיד זקוקה לעדכון בהתאם לרוח התקופה: אנחנו מתעמתים עם תקופתנו בדיוק באופן כזה שאנחנו לא מתעמתים איתה. נכון שזה לא רע?
בקיצור:  !Welcome to the club
בברכה     
סשה אוקון


1. מה קל ונעים לומר את האמת.  (Facile vero iucunda loqui)

2. סוזן סונטאג, לחשוב בניגוד לעצמך: מחשבות על צ´ורן (Thinking Against Oneself: Reflections on Cioran)

3. לעיר (רומא) ולעולם. (Urbis et orbis
)


צילומי הצבה מתוך התערוכה ´נאופוסטיזם? נאוסנט?´ (9.12.2021 - 28.2.2022) גלריה אגרפס 12, ירושלים, צילום: מיכאל עמר.

 

 



 

 

 

 

נאופוסטיזם? נאוסנט? 2021

מחווה לקסטל 2021

המשוטט 2017

ורחוק מפנינים...2016

האמן כבלש פרטי 2014

קרדו 2014

חצר המפעל 2014

שמי אדמה 2013-15

אזעקת אמת 2013

נטשה מאפריקה 2012

מציאות אחרת 2010

נסיעה טובה 2010

ארבע קירות 2010


כל הזכויות שמורות לנה זידל 2008-2021
עיצוב ובנית אתרים מועלם גלית