|
לנה זידל: היכרות ראשונית מוקדש למיכאל גנדלב *
לנה זידל, רח´ קינג ג´ור´ג, 2009, פחם וזהב תעשייתי על נייר, 108X276, צילום: מיכאל עמר "גִּבְעוֹל הַשָּׁעוֹת מַבְקִיעַ בַּלּוּלָאָה שֶׁל תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת..."[1] התבוננתי בריכוז מרבי בתחילתו של הבית השישי בשיר "תַּחֲנַת רַכֶּבֶת אִינְפֶרְנוֹ"[2], שפורסם במדור הספרותי בעיתון "נאשה סטראנה"[3]. השיר, שהיה חתום על ידי מ. גֶנְדֶלֶב – נראה לי מסקרן, זכרתי את שם המחבר וחזרתי לשורה הראשונה: "כֶּלֶב שָׁקֵט קָרַב לְלַקֵּק אֶת יָדֶיהָ – / הִיא הוֹשִׁיטָה לַכֶּלֶב אֶת / לֹבֶן יָדָהּ..."[4] זכור לי שהרהרתי אז: האם באמת הייתי נלהבת להושיט את ידי ללשון הכלב?... אחר כך התכווצתי, קראתי את השיר שוב פעם, מדמיינת את בית הקפה בתחנת הרכבת ואת המלווה שלי אומר באדיבות: "... אָז בְּבַקָּשָׁה – / עוֹד כּוֹס וֶרְמוּט גְּדוּשָׁה – לַגְּבֶרֶת..."[5] גיליתי את השיר הזה אי שם בסוף שנות השבעים, הרבה לפני פגישתי עם גנדלב. ברגע הגילוי הייתי בסביבות גיל חמש-עשרה: לא היה לי מושג קלוש על טעמו של הוורמוט, אך הנחתי שוורמוט, ככל הנראה – הוא לא המשקה האלכוהולי הנפלא ביותר, כיוון שנאמר: "... יַם הַמָּוֶת מוּצָף בִּשְׁבִילֵי הַמָּוֶת – / כְּשֶׁחוֹצִים, מַזְמִינִים אֶת מַשְׁקֵה הָרַעַל..."[6] בינואר 1976, אנחנו, בהרכב של שתי משפחות (הורי, אני ומשפחה של דודי) עלינו מלנינגרד לארץ. באותן השנים, נהגתי לקרוא הכול ללא הבחנה, לעיתים – קראתי את מה שהתחשק לי ולעיתים – הקשבתי להמלצותיהם של הורי, מורי וחברי. הרשימה הספרותית של נעורַי הייתה ססגונית למדי: קראתי את שטפן צווייג (בהמלצת אמי), את אמיל זולא (כי זה מה שכולם קראו), את חיים נחמן ביאליק (כי שיריו היו חלק מתוכנית הלימודים) את שאול טשרניחובסקי (מאותה הסיבה), את סולְזֶ´ניצין (כי ספריו היו אסורים במשך זמן רב), את סְבֶטְלנה אָלילוּיֶבָה[7] (כי כולם דיברו על "עשרים מכתבים לידיד"), את לאו-צֶה (בהמלצתו של בוריס יוּחבֶץ[8], שטען, שכל אמן חייב שיהיה לו מושג על הטאו הגדול), אך גם את בלוק[9], את צבטאייבה[10], את דוד אבידן, את יונה וולך ועוד כמה משוררים ישראלים, שהיו פופולריים באותה התקופה. מלבד זאת, עקבתי בקפדנות גם אחר העיתונות השוטפת בשפה הרוסית ובלעתי מכל הבא ליד. בשנותי הראשונות בארץ, קראתי את העיתון "נאשה סטראנה" מקצה לקצה, בתקווה נואשת לפענח עוד משהו בנוגע ל- "מדינתנו החידתית": קראתי בתאווה את הטקסטים בכתבי עת "הזמן ואנחנו"[11] "הד"[12] ו- "ציון"[13] (שמאוחר יותר הפך לכתב העת "22")[14] ... בכל הכאוס הספרותי הזה, שתסס בראשי המתבגר, היה עולה מדי פעם גם שמו של גֶנְדֶלֶב. בדרך כלל, כשהייתי נתקלת באחד משיריו, הייתי חוזרת וקוראת אותו שוב ושוב ולעיתים אף משננת. מאוחר יותר, בתור חיילת (שכותבת שירים למגירה) תוך כדי פטרול בסיור לילי, מדי פעם הייתי מתבוננת בשיממון בביתני הפאנל של בסיס צבאי בקריה וממלמלת את השורה: "... נוֹאָשׁ כָּעֵת – מֻזְנָח לַחֲלוּטִין הוּא, / סִגְנוֹן קוֹלוֹניאלי מְכֻבָּד..."[15] פגישה ראשונה יום אחד, (בערך, בשנת 1984) בגיל 22, בהיותי סטודנטית בבצלאל, הזדמנתי לערב ספרותי צפוף בתל-אביב. נכנסתי לאולם גדוש ושמעתי את קולו של סאביילי גרינברג[16] מקריא בקול רם את שיריו של גבריאל מוקד, שנשמעים לי היום (בשנת 2024) דומים באופן מפתיע לשירי מלחמה של גנדלב: "אֵינֶנִּי אִישׁ חֶרֶב, אָמַר אִישׁ חֶרֶב,/ הָרָאוּי לְנַהֵל קְרָב כָּזֶה./ אֵינֶנִּי אִישׁ חֶרֶב, אָמַר אִישׁ חֶרֶב,/ הַמַּתְאִים לְהַתְחִיל קְרָב כָּזֶה..."[17] אך, למען האמת, עדיין לא ידעתי אז, ששורות אלה שייכות לגבריאל מוקד, הם פשוט נחקקו בזיכרוני. "אֵינֶנִּי אִישׁ חֶרֶב, אָמַר אִישׁ חֶרֶב..." מלמלתי לעצמי בשקט, מפלסת את דרכי בקהל. פתאום, כמו משום מקום, הופיעה לפני דמות מעוצבת, לא גבוהה, לבושה שחורים. מחויכת בפנים שחומות ומתנודדת קלות, הדמות פנתה אלי בקול רך: - שלום, שמי מישה גנדלב, את ודאי אינך מכירה אותי, אני משורר... מכיוון ששתקתי, הוא המשיך: - הייתי מאוד רוצה להכיר אותך. מה שמך? – ... התבוננתי בגנדלב במשך שניות ספורות והספקתי להבחין, שהוא לא כל כך יציב על רגליו ותנועות ידיו משובשות משהו... למרות הבחנתי באי יציבות קלה של הדמות הגֶנְדֶלֶבִית, התקשיתי להגיע למסקנה לא מסובכת: האדם שניצב מולי היה פשוט שיכור לחלוטין. משום מה החלטתי שככל הנראה כזה הוא תמיד, ואמרתי: - שמי לנה רבינוביץ´[18]. אני יודעת מי אתה. - וואו! באמת?! – התלהב גנדלב, – אז, אולי תהיי מוכנה לתת לי את מספר הטלפון שלך?... כאן, יכולתי אולי להתלהב מתשומת הלב המפתיעה כל-כך מצידו של המשורר האהוב; הייתי יכולה לספר שאני אוהבת את שיריו, עוקבת אחר הפרסומים, שמחה להכיר... אך, במקום זאת אמרתי: - יש לנו מכרים משותפים. שירַתי בצבא יחד עם ע.ג.[19] ו- פ.ק.[20]. אם מספר הטלפון שלי כל-כך נחוץ לך – - סליחה, אבל לא יהיה פשוט יותר אם את בעצמך...? – שאל גנדלב, מתנדנד כאילו רוח חזקה נשבה בגבו. - לא, לא יהיה פשוט יותר... – עניתי, פונה לכיוון היציאה. פגישה שנייה גנדלב התקשר למחרת. קבענו להיפגש בבית קפה ברחוב קינג ג´ורג´. (היום בית הקפה הזה כבר איננו). גנדלב הביא זר ורוד-לבן של ציפורנים. התיישבנו ליד השולחן בחלל של בית הקפה, שהיה צר כמסדרון ונראה כמו קרון-מסעדה ברכבת. גנדלב שאל שתיים-שלוש שאלות ואחר כך סיפר על עצמו. הקשבתי בריכוז והתבוננתי בפניו האקספרסיביות. - אני מתפעל ממך! – אמר גנדלב בפתאומיות. - וזה כי למה? – שאלתי. - במשך כל הערב – לא אמרת אף מילה מיותרת, – הכריז גנדלב בנחישות. - חוששתני, שפשוט לא אמרתי אף מילה, – עניתי. גנדלב חייך, ובהמשך – שִגרת חיינו המוכרת השתבשה לגמרי לזמן מה. מה היה בהמשך בהתחלה גנדלב מילא בזרי ורדים, ציפורנים ואדמוניות את דירתי הסטודנטיאלית בנווה-יעקב. אחר כך גנדלב הכין ארוחה ייחודית עם שפע של מעדני דגים, שרימפס ומולים וטרח לתבל את כל הפאר הזה ברוטב אקזוטי לפי מתכון השף. אחר כך גנדלב הזמין אותי לטייל בעיר העתיקה – שם שוטטנו שעות ארוכות בסמטאות הצרות של השוק ובהינו בתאי האבן של החנויות הססגוניות. אחר כך גנדלב הפתיע אותי במשפט מאגי מהילדות: "את ואני מאותו דם, את ואני"[21], – והציע שנתראה כל יום (או לפחות, יום כן יום לא). אחר כך גנדלב שם לב, שבאופן קבוע נהגתי להגיש עבודות, לגשת למבחנים, לצייר ציורים ולהכין שיעורי בית. אחר כך גנדלב שם לב, שבסופי שבוע נהגתי לנסוע לבקר את הורי. אחר כך גנדלב התמרמר ונעלב, מכיוון שתמיד הייתי מוכרחה ללכת לאנשהו. אחר כך גנדלב התמרמר עוד יותר, מכיוון שהייתי מוכרחה ללכת לאנשהו לעתים יותר ויותר קרובות; שוב ושוב – להיבחן, שוב – לצייר ציורים ושוב – לנסוע להורים. אחר כך גנדלב צעק: "...הלוואי שיישרפו החיים הסטודנטיאליים האלה!". ועוד הוסיף ואמר: "החיים הסטודנטיאליים שלך – הם עבדוּת לשמה!"... אחר כך גנדלב הזמין אותי לפריז, אך סירבתי. אחר כך גנדלב הזמין אותי לעבור לגור איתו, אך סירבתי. אחר כך גנדלב הציע לי נישואין, אך סירבתי. אחר כך גנדלב אמר: שכל-זה-בלתי-נסבל-לחלוטין-ו-אי-אפשר-להמשיך-לחיות-ככה – והסכמתי. אחר כך גנדלב אמר, שהוא לעולם לא יסלח לי (!) את-אהבתנו-המרוסקת-ואת-החיים-המנופצים-של-שנינו – ולא ידעתי איך להשיב על זה. אחר כך גנדלב השתכר בטירוף מרוב צער – אז נבהלתי, דאגתי והבאתי לו שני בקבוקי קולה גדולים (כיוון שהוא אמר שקולה – היא האמצעי הטוב ביותר נגד הנגאובר). אחר כך – בכינו ביחד, מפני שלא נוכל להיות ביחד. אחר כך גנדלב התלונן עלי לחבריו, כיוון שהוא היה פגוע והרגיש מאוד רע. אחר כך גנדלב כל הזמן חזר על כך שהוא: אומלל-נורא-ו-שעכשיו-ו-גם-להבא-שנינו-נהיה-אומללים-תמיד-לנצח-אומללים-אחד-בלי-השנייה. ואחר כך גנדלב הקדיש לרומן האומלל שלנו את השיר הבא [22]: מָוֶת, אַלְמָוֶת – שְׁנֵי תְּאוֹמִים וְהַגִּחוּךְ שֶׁמִּשְּׁנֵי הַצְּדָדִים הוּא בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה מְעֻרְעָר בַּצַּד הָאָפֵל וּבַצַּד הַמּוּאָר.
עַל הָרִצְפָּה פָּרַשְׂתִּי סְדִינִים – בִּשְׁבִיל מָה, בִּשְׁבִיל מִי? עַל לוּחַ הָאֶבֶן שֶׁל שֻׁלְחָנִי, מִי יְקָרֵב אֵלַי אֶת מְזוֹנִי?
מִי יְמַלֵּא אֶת סִפְלוֹ הַמְּרוֹקָן שֶׁל הַדַּיָּר הַשּׁוֹכֵן בַּמִּשְׁכָּן? מִמִּלְחָמוֹת חוֹזְרִים לְבֵיתָם אֵלֶּה שֶׁלֹּא מָצְאוּ אֶת מוֹתָם.
וְכַנִּרְאֶה שֶׁחָזַרְתִּי אֲנִי כָּאן בְּבֵיתִי לְהַבִּיט בַּפָּנִים, שֶׁמַּבִּיטוֹת הֵן, בְּאוֹר מִשְׁתַּנֶּה, בַּפָּנִים לְלֹא קוֹל וּבְלִי מַעֲנֶה. [1] גִּבְעוֹל הַשָּׁעוֹת מַבְקִיעַ בַּלּוּלָאָה שֶׁל תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת,/ דִּיּוּק בְּמוֹעֵד הַפְּרֵדָה – זֶהוּ סוּג שֶׁל בְּרָכָה קוֹדֶרֶת./ כְּלוֹמַר נִפְרָדִים – הִיא אוֹמֶרֶת, – / אָז בְּבַקָּשָׁה – / עוֹד כּוֹס וֶרְמוּט גְּדוּשָׁה – לַגְּבֶרֶת.// – מ. גנדלב. "מבחר כתבי מיכאל גנדלב". הוצאת וְרֶמְיָה, מוסקבה, 2003. הספרייה הפואטית. "תַּחֲנַת רַכֶּבֶת אינְפֶרְנוֹ". עמ´ 55-56. בית מס´ 6. מתוך המקבץ "מסע". השיר נכתב בערך בשנת 1978 והוקדש למאיה קגַנְסקיה. [2] "תַּחֲנַת רַכֶּבֶת אִינְפֶרְנוֹ" – באותו המקום. עמ´ 55. [3] עיתון "נאשה סטרנה" ("ארצנו"). העיתון הישראלי הראשון בשפה הרוסית. יצא לאור בתל-אביב, בשנים 1968 - 2002. [4] כֶּלֶב שָׁקֵט קָרַב לְלַקֵּק אֶת יָדֶיהָ – / הִיא הוֹשִׁיטָה לַכֶּלֶב אֶת / לֹבֶן יָדָהּ. / בְּמֶרְכַּז הַכִּכָּר שְׁנֵינוּ לָגַמְנוּ וֶרְמוּט – / אָמַרְתִּי: זֶהוּ סִימָן – / סַמְמַן הַפְּרֵדָה.// – באותו המקום. בית מס´ 1, עמ´ 55. [5] אָז בְּבַקָּשָׁה – / עוֹד כּוֹס וֶרְמוּט גְּדוּשָׁה – לַגְּבֶרֶת.// – באותו המקום. בית מס´ 6, עמ´ 56. [6] אָמַרְתִּי: יַם הַמָּוֶת מוּצָף בִּשְׁבִילֵי הַמָּוֶת – / כְּשֶׁחוֹצִים, מַזְמִינִים אֶת מַשְׁקֵה הָרַעַל./ וְהַיָּם בְּעַצְמוֹ מוֹזֵג אֶת מֵימֵי הַמָּוֶת – / הַשִּׁקּוּי לְפִי מַתְכּוֹנוֹ שֶׁל בַּר-אַבָּא.// – באותו המקום. בית מס´ 3, עמ´ 55. [7] סְבֶטְלָנָה אלילוּיֶבה (1926 - 2011) – בתו של יוסיף סטלין. "עשרים מכתבים לידיד" (1968) – [8] בוריס יוּחְבֶץ (1943 - 2024) – אמן רוסי. מאוחר יותר – אמן ישראלי, מהעלייה של שנות ה-70. היה מורה שלי לציור בשנים 1978 - 1983, עד שהתקבלתי לאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בירושלים. [9] אלכסנדר בלוק (1880 - 1921) – משורר רוסי. [10] מרינה צְבֶטאייבה (1892 - 1941) – משוררת וסופרת רוסית. [11] "הזמן ואנחנו" – כתב עת בשפה הרוסית לענייני ספרות, חברה ופוליטיקה, [12] "הד" – כתב עת בשפה הרוסית לענייני ספרות, שיצא לאור בפריז בשנים 1978 - 1986. [13] "ציוֹן" – כתב עת בשפה הרוסית לענייני חברה, פוליטיקה וספרות, שיצא לאור בתל-אביב, בשנים 1972 - 1979. [14] "22" – כתב עת בשפה הרוסית לענייני חברה, פוליטיקה וספרות, שיצא לאור בתל-אביב, בשנים 1978 - 2017. [15] כָּסוּף-כָּסוּף הַסְּתָו בְּפָּלֶסְטִינָה / נוֹאָשׁ כָּעֵת – מֻזְנָח לַחֲלוּטִין הוּא, / סִגְנוֹן קוֹלוֹניאלי מְכֻבָּד. // אָכֵן גַּם מִכְתָּבִים כְּלָל לֹא כָּתַבְנוּ, / דַּפֵּי נְיָר הָפְכוּ אָבָק אִתָּנוּ – / סְפוּגֵי אָבָק כָּסוּף, כָּסוּף לָעַד.// וּמִי יִנְזֹף גַּם בְּמִקְרֶה שֶׁיּזְכְּרֵנוּ – / מֶטְרוֹפּוֹלִין יַחְלִיט עַל תְּחִיָּתֵנוּ – / לְלֹא רְבָב הָיִינוּ זְמַן אָרֹךְ – // בַּחאקִי הַדָּהוּי עַל עוֹר גּוּפֵנוּ – / עַקְשָׁנִיִּים קָשִׁים בְּשֵׁרוּתֵנוּ – / חַמְסִין, עֲצֵי הַזַּיִת וּגְבָעוֹת חִוְרוֹת.// – מ. גנדלב. "מבחר כתבי מיכאל גנדלב". הוצאת ורמיה, מוסקבה, 2003. עמ´ 147. [16] סאביילי גרינברג (1914 - 2003) – משורר ומתרגם רוסי, ולאחר מכן – ישראלי. [17] גבריאל מוקד. וריאציות. "איש החרב". 1963. עמ´ 23. [18] רבינוביץ´ – שם המשפחה שלי לפני הנישואין. [19] גבריאל מוקד. וריאציות. "איש החרב". 1963. עמ´ 23. [20] פטר קריקסונוב – מתרגם ומסאי ישראלי. [21] ציטוט מפּי מוגלי, מתוך "ספר הג´ונגל" (1894) מאת רודיארד קיפלינג, וגם מתוך סרט האנימציה הפופולרי של הבמאי [22 מָוֶת, אַלְמָוֶת – שְׁנֵי תְּאוֹמִים... – מ. גנדלב. "שירי מיכאל גנדלב 1984". מן המחזור "הבית השני". הוצאת לקסיקון. עמ´ 55; גם מתוך הספר: מיכאיל גלדלב "בגני אללה", תרגום מרוסית: לנה זידל (2016) הוצעת קשב לשירה, עמ´ 27-28.
קישור לעמוד של מיכאל גנדלב בלקסיקון הקשרים לספרות ישראלית |
||
|
|
||
  כל הזכויות שמורות ללנה
זידל 2008-2023
עיצוב ובנית אתרים מועלם גלית |
|