|
לנה זידל: המאוזולאום של האסטרונאוט מוקדש לחברי ומורי בוריס יוחבץ. לפני שנים רבות היה לי מורה לציור בשם מוריס. כיוון שהתלהבתי מעבודותיו ומשיטת ההוראה שלו, החלטתי להביא לשיעורים את חברתי טינה ושתינו התחלנו ללמוד בסטודיו של מוריס. היינו בנות שש עשרה ולמדנו בבית ספר לאמנויות. מוריס באותם הימים כבר היה אמן בוגר, עם סגנון מעוצב. הוא היה מבוגר מאיתנו בערך בעשרים שנה והבטנו בו בהערצה חסרת גבולות. עכשיו, כעבור ארבעים וחמש שנה, כשמוריס כבר לא בחיים, עולות בזכרוני אפיזודות משיטוטינו המשותפים בתערוכות (כמעט לאורך כל חיינו) ומהשיעורים שלנו: מילים ומעשים רבים מקבלים משמעות חדשה, נראים לגמרי אחרת מאשר אז. מתנה – הנה לך מתנת יום הולדת, – אומר מוריס ומניח בזהירות על השולחן מעטפה חומה גדולת מימדים. – אוי, תודה מוריס! – אני מתלהבת ושולפת כמה רישומים צבעוניים מתוך המעטפה. אך התלהבותי מתנדפת לאור הגילוי כי אלה הם צילומי זירוקס: קיוויתי למצוא ציורים מקוריים של מוריס. משתדלת להסתיר היטב את אכזבתי, מתמקדת בהעתקים של שלושת הציורים: על רקע נוף מדברי, בצבעוניות פסטלית האופיינית למוריס – בניינים וחללים מופשטים־למחצה הופכים לקומפוזיציה אורבנית מורכבת. הציורים נראו טוב גם כרפרודוקציות. – איזה עבודות יפות... ומה הם הבניינים האלה? – אני שואלת בנונשלנטיות, משכנעת את עצמי לא להתאכזב מפני שהיו אלה רק העתקים. – זהו קברו של האסטרונאוט, – אומר מוריס בפנים רציניות, – כלומר, מאוזוליאום. – קברו... מ-מאוזוליאום...? – אני ממלמלת במבוכה. – הרי שמעת על האסטרונאוט שנהרג? – שואל מוריס בקשיחות. – כן, ברור ששמעתי... מי לא שמע עליו?... – אני אומרת בקול שקט. – אז הנה – זה הקבר שלו... – מוסיף מוריס בטון מחנך. – אהה...תודה... – אני לוחשת לחישה חרישית, – ומה הטכניקה? זה גואש?... – בכל כוחי מנסה להסתיר את תדהמתי ההולכת וגוברת. – כן, במקור – גואש על נייר. נותרו לי רק העתקים... את יודעת למי נתתי את הציורים המקוריים? – למי?!... – אני שואלת בבהלה. – לאלמנתו של האסטרונאוט, – אומר מוריס בחגיגיות. – אאה... אז המקור אצלה? – אני שואלת במבוכה. – כן, אצלה, – אומר מוריס ולא מוסיף מילה. מעטפה גדולה חומה עם העתקי ציוריו של מוריס הייתה מונחת על שולחני במשך מספר שבועות. מדי פעם הייתי מתבוננת בציורים ושוב מחביאה אותם במעטפה. כעבור חודש, העברתי את המעטפה לארגז גדול, אך למרות זאת, ההעתקים המשיכו להטריד את מנוחתי: – למה לתת לי ציורים של קבר ביום ההולדת? – חשבתי בלבי. – אולי, זה הומור כזה – מיוחד?... ואולי הוא החליט, שיום הולדתי הוא בדיוק הרגע המתאים ביותר כדי להזכיר לי, במעין ג´סטה פילוסופית שכזאת, את קרבתו של הקץ?... אבל, קרבת הקץ של מי?! שלי? שלו? אולי רצה להזכיר את קצו של האסטרונאוט אילן רמון? או שאולי רצה להזכיר את קרבתו של הקץ באשר הוא?... אבל, למה?!... ואולי הוא פשוט החליט להעניק לי את ההעתקים, מבלי שטרח לחשוב על משמעות סימבולית – מבלי לחשוב על יום ההולדת או יום הקץ: פשוט שלף מתוך המגירה בסטודיו את העבודות שהיו מונחות שם, ראה שאלה הם העתקים ואמר לעצמו: "אהה, זה יתאים!"... כן, יכול היה להיות גם כך. אבל התקשיתי להאמין. וכן, אכן, ודאי היה אפשר לשאול את מוריס ישירות, אך היה נדמה לי, שהשאלה איכשהו תישמע כגסת־רוח במידה שלא תעלה על הדעת: " – תגיד, למה עלה בדעתך לתת לי ציורים של קבר ביום הולדתי?" הצטמקתי מהשאלה ההיפותטית הזאת ולא שאלתי שום דבר. כעבור מספר שבועות, השאלה לגבי המוטיבים החידתיים של מוריס חדלה להדהד במוחי, החבאתי את המעטפה עמוק בתוך המגירה ושכחתי את קיומה למשך שנים ארוכות. המעטפה שכבה במגירה ארבע עשרה שנים ברציפות, עד הרגע שבו ניחוש אחד נוקב גרם לי להיזכר במתנה המוזרה. הרגליים של איקרוס – תמצאי את איקרוס, – אמר מוריס בהבעת פנים מסתורית. אני רוכנת מעל הספר עם רפרודוקציות של פיטר ברויגל האב: "נפילת איקרוס", שנת 1558. מתבוננת בפרטים: איכר פוסע בעקבות המחרשה, עצים, שיחים, רועה צאן, עדר כבשים, דייג, שפת הים, פני הים, ספינות, טירה על המים, הרים, קווי מתאר של עיר רחוקה, שמים, עננים, קו אופק, שמש, אי, שוב הרים, ספינה גדולה... אה, הנה, הנה הם סופסוף: רגלי איקרוס שנפל לים – מציצות להן בפיזור מתוך המים... – כל כך מפתיע, – אני אומרת, – נדמה שברויגל השאיר לנו תקווה. – וכל כך למה? – מתפלא מוריס ממעמקי לבו. – ברויגל "זרק" את איקרוס קרוב לחוף, ביום בהיר, כשהים שקט. נדמה שלאיקרוס היה סיכוי לא רע להינצל לו היה יודע לשחות. – הערה מעניינת, למרות שגם קצת שטותית, – אומר מוריס. דף לבן אנחנו בשיעור, בסטודיו של מוריס. בשתי ידיו, מוריס מרים למעלה דף לבן קטן ומיישר אותו בזהירות מעל דף אחר – מחוספס ומוכתם בצבע. – תראו, – אמר מוריס, – איך שהלובן הזה צורם בעיניים. – כן, באמת צורם, – אנחנו מהנהנות. אני שולפת את מחברתי, המיועדת במיוחד למקרים כאלה ורושמת את דבריו של מוריס: "הדף הלבן לחלוטין – לחלוטין בלתי נסבל. יש לעבד את הדף הלבן ו´להרגיעו´ כך שהלובן יפסיק לצרום בעיניים. רק אחרי ´הרגעתו´ של הדף אפשר להתחיל לבנות עליו משהו..." שתינו מתנפלות "להרגיע" את הדפים הלבנים כדי להכין רקעים לעבודותינו העתידיות. אנחנו מכסות את הנייר בצבעי אקריליק, חורטות קווי רישום על המשטח הרטוב, מנגבות את הדף במטלית לחה, ממתינות עד שיתייבש ורואות מה יצא. במידה והרקע לא מצא חן – אפשר להתחיל את הכול מהתחלה, בשכבה שנייה, על אותו הדף. התערבות גיאומטרית בשיעור הבא, אני שוב מקפידה לרשום את דבריו של מוריס: "... צבעים וצורות עדינות, מטושטשות, מעורפלות, מתנענעות ומורכבות, בדרך כלל, דורשות התערבות גיאומטרית ברוטלית של צורות וצבעים מנוגדים לטבען העדין.(ולהפך)." – זה טוב מאוד שאת מתעדת ורושמת משהו, – אמר מוריס. – כן? ולמה זה טוב? – שאלתי, – רציתי לשמוע את מוריס מחמיא שוב לרשימותי. – נו, אם את לא מבינה למה, אז אל תרשמי, – מצחקק מוריס. – אני לא מבינה, אבל אמשיך לרשום, – אני עונה וקצת נעלבת. תחת פעם אחת אני וטינה הלכנו לבית האמנים ברחוב אלחריזי, לצייר מודל עירום. הכנו ערימה גדולה של רישומי עיפרון, הבאנו אותם לשיעור ופרסנו בגאווה לפני מוריס. מוריס ריפרף ברישומים ואמר באכזבה: – פספסתן את העיקר... – מה פספסנו? – התפלאנו שתינו. – העיקר ברישומי מודל עירום – זה תחת, – אמר מוריס בחגיגיות, – חיכה עד שהתקפת הצחוק שלנו תיפסק והמשיך באדישות: – תזכרו לכן: תחת – זהו פרצופו השני של האדם. כשאתן מציירות תחת, אתן מציירות, למעשה, את הדיוקן האמיתי והמוסתר. לפי צורתו של הישבן ניתן להבין על אופיו של האדם הרבה יותר מאשר לפי פרצופו. ציור הישבן שווה־ערך לקריאה בכף היד: למעשה, כך אפשר לדעת על האדם הכול... בקיצור, ישבנו של אדם – כבודו. – אלך לרשום את זה, – אני אומרת ופותחת את המחברת. שבור – את צריכה להבין, מוריס – הוא אדם שבור, – אומר בנחישות הצלם פאשה, חבר מבוגר של הורי: – אף פעם לא ייצא ממנו שום דבר... בזמן השיחה הייתי בת שמונה עשרה, שירתי בצבא וכבר יותר משנתיים הייתי תלמידה של מוריס. – למה אתה מדבר ככה?... הוא אמן טוב ומורה טוב, – אני מסתייגת, מופתעת מהמרירות הבלתי־ שגרתית בקולו של פאשה. – יכול להיות שהוא מורה טוב, אך הוא אדם שבור לגמרי, – אומר פאשה בנחישות. – וזה כי למה? – אני מתפלאה. – פעם הוא ביקש ממני לסדר לו עבודה בתור מעצב במפעל זכוכית. לאורך זמן טרחתי לשכנע את כל מי שצריך והמלצתי עליו... בסופו של דבר, מנהל המפעל השתכנע והזמין את מוריס לראיון, אבל מוריס – פשוט לא הגיע. אחר כך טילפנתי למנהל, התנצלתי וביקשתי לקבוע ראיון בתאריך אחר. להפתעתי, המנהל השתכנע גם הפעם וקבע ראיון. אבל מוריס שוב לא הגיע. – התעניינת למה? – אני שואלת במבוכה. – כמובן שהתעניינתי, ואז מוריס מלמל משהו מאוד לא משכנע... – אני אומר לך: מוריס – בן אדם שבור וגמור. – אאא... ואולי זה היה קשור לכך שבאותם ימים מוריס כבר לא בדיוק דמיין את עצמו בתפקיד של המעצב הראשי? הוא הרי תמיד ראה את עצמו כאמן, – אני אומרת בהיסוס. – אז למה היה צריך לבקש ממני להתרוצץ ולסדר לו עבודה, דווקא במפעל הזכוכית המסוים הזה? – שאל פאשה, רותח מזעם צדקני. – לא יודעת... אבל נראה לי מוזר להניח שמישהו "שבור וגמור" רק מפני שהוא לא בא לראיון... לאמנים הרי קורים כל מיני דברים, – אני אומרת. – שום דבר לא ייצא ממנו, – חוזר פאשה על דבריו בזלזול ניכר. השיחה עם פאשה הטרידה את מנוחתי. התייסרתי בהרהורים: האם מישהו שבור יכול להיות אמן טוב, ויתרה מכך – מורה? אחרי שבועיים של ייסורים החלטתי לשתף את מוריס: – תגיד, לדעתך מישהו יכול להיות אמן טוב ובו־בזמן – שבור ללא תקנה? – שאלתי בהתרגשות. – נראה לי שכֵּן, – אמר מוריס, מחייך לעצמו. פענוח היפותטי עכשיו, כעבור ארבעים וחמש שנה, אני משוטטת באתר האינטרנט של מוריס ומתבוננת בעבודותיו: צבעוניות פסטלית רכה. כנגד הרכות של חצאי הטונים – הכול מלא תנועה, מעוף, "אקשן". על משטח הציורים והרישומים מתרחשים קרבות אוויר וקרקע, מחבלים נמלטים, רחובות בוערים, צעדות של דמויות עירומות עטופות בחגורות נפץ, פה ושם צצים חייזרים ובני אדם עם ראשים של בעלי חיים... ומעל כל הכאוס הזה: ממריאים מטוסי קרב, הליקופטרים ועב"מים... לפתע, אחרי פטירתו של מוריס, נתקלתי בפייסבוק באחת מעבודותיו שלא הכרתי: במישור הקדמי – תא המטוס שמתעופף מעל העיר שמזכירה את תל־אביב; הטייס זהוב־השיער, שדומה למוריס – אוחז בהגה; האישה שנצמדת לכתפו, מזכירה את אשתו של מוריס, מחבקת את מותניו, במושב האחורי – התינוק החגור למושב, יוצא מגדרו מרוב התלהבות. ואי שם, הרחק: ים, שמים ועננים. – אלוהים... – רעדתי בגלל הניחוש שהיכה בי: הטייס על ההגה וכל המטוסים, ההליקופטרים והעב´´מים... יתרה מזאת, במשך עשרים השנים האחרונות: אין־ספור סקיצות של שחזורי חזיתות בניינים ומוזיאונים. וגם – שורה ארוכה של רישומי שחזור החזית של מוזיאון תל-אביב... זינקתי לסטודיו לחפש רפרודוקציות, שקיבלתי במתנה ממוריס לפני ארבע עשרה שנה. אך לא הצלחתי למצוא אותן בשום מקום. בלב כבד חזרתי למסך המחשב בתקווה להביט ברישומים באתר. אך גם שם לא מצאתי אותם. רצתי לסרוק את העמוד של מוריס בפייסבוק ועד מהרה גיליתי את אחת העבודות מתוך הסדרה... וקפאתי כשראיתי את שם העבודה: "מוזיאון האסטרונאוט אילן רמון". – וואו...איך לא ניחשתי?!... מוריס היה אמן ייחודי, אך הקריירה שלו לא המריאה. למרות כישוריו הוורבאליים וחבריו הרבים, הוא הציג את עבודותיו רק לעתים נדירות ולא באמת זכה להכרה. במשך כל חייו, מוריס האינטליגנטי והעדין, העמיד פנים שהעדר הפופולריות לא הטריד אותו בכלל. אך מאוחר יותר, כפי שהתברר לפי מספר אמירות שנאמרו לכאורה כלאחר־יד, הוא תפס את עצמו בתור אחד שעקפו אותו שלא בצדק: אחד שלא זכה להתייחסות ראויה לא מצדם של קולגות, לא מצדם של אוצרים ואספנים, לא מצדם של מבקרי אמנות וגם לא מצדה של החברה בכלל. מוריס היה די מוטרד בהקשר הזה, כרסמה בו קנאה שהקפיד להסתיר. הוא ידע שהיה ראוי למשהו גדול יותר, אך איכשהו הפסיק להיאבק על "מקומו תחת השמש", יצר לעצמו מיתולוגיה אישית – אשר בה, ככל הנראה, נתן לעצמו שמות כמו: "הטייס שמטוסו הופל", "איקרוס שטבע" ו-"האמן־האסטרונאוט שנשרף"... אפילוג – אוי... איך סידרתָּ לעצמך הסוואה שכזאת? – אני משתוממת, מהרהרת בגורלו הסבוך של מורי: הרי אם היית קורא לציורים הללו "המאוזוליאום של מוריס", בשום אופן לא הייתי קוברת אותם עמוק כל כך במגירה. הסיפור "המאוזולאום של האסטרונאוט" פורסם בשפה הרוסית בכתב העת לספרות ולאמנות "זרקלו" #64, בנובמבר 2024. קישור לסיפור של לנה זידל "המאוזולאום של האסטרונאוט" (ברוסית) בכתב העת "זרקלו" #64 קישור לעטיפה של גליון #64 של כתב העת "זרקלו" בוריס יוחבץ, המאוזולאום של האסטרונאוט, 2004(?) בוריס יוחבץ, ללא כותרת, 2018 |
||
|
|
||
  כל הזכויות שמורות ללנה
זידל 2008-2023
עיצוב ובנית אתרים מועלם גלית |
|